העולם סביבנו משתנה. הילדים שלנו גדלים אל תוך מציאות שבה מכונות נותנות תשובות מהר יותר, חכם יותר, מדויק יותר. לאט-לאט אנחנו מוסרים להן את שיקול הדעת, את ההחלטות, את האמון בעצמנו, והם יהיו טובים מאיתנו ההורים, כמקור סמכות. זה כבר לא גאדג’ט - זו מהפכה שמטלטלת את מי שאנחנו.

לא רחוק היום שהחבר הכי טוב של הבן שלי יהיה רובוט; ומתוך כל זה, אנחנו יוצאים לטרק.

 

רגע אחד של הליכה יחד, הורה ומתבגר, בלי מסכים, בלי רעש, רק צעד אחר צעד.

וכשאנחנו נושמים את האוויר, מדברים באמת, טועים, מחליטים, צוחקים, אנחנו מחזירים לעצמנו משהו שהטכנולוגיה לא יודעת לגעת בו:

קשר. שפיות. לב.

 

בטבע אין אלגוריתם.

יש מבט שמבין, יד שמחזיקה, דקה של אמת בין הורה לילד/ה.

דווקא כאן, רחוק מה-AI, אנחנו מגלים מחדש את הכוח שלנו להרגיש, להנהיג, להיות.

 

הטרק הוא לא בריחה מהטכנולוגיה. הוא תזכורת- שגם בעידן של בינה מלאכותית - הדבר הכי אנושי, הכי חזק, הכי עמוק - נוצר כשאנחנו הולכים יחד.